על הנקה בבית החולים/ רווית שוחט

לאחר הלידה הראשונה שלי הופתעתי לגלות את הקולוסטרום הסמיך.

לפני הלידה היה לי חזון: השד מתחבר לפה של התינוקת הורדרדה שלי וחלב לבן ניגר לפיה. 
במקום זאת הופתעתי לגלות נוזל צהבהב מבצבץ בטיפות.
בידיי החזקתי תינוקת מקומטת ומלאת כתמים בצבע יין ועור מקומט שאינה יודעת שובע.

הופתעתי מעוצמת הכאב ומשיכת הפטמות והתאפקתי לא לקפוץ ולהבהיל את בתי כל פעם שהגיעה "שעת הארוחה".
ביום השני היא פשוט לא ירדה לי מהשד. כשהצמדתי אותה אליי היא נרדמה כאילו היא שבעה ומדושנת, אולם כשהחזרתי אותה לעריסה היא צווחה בבכי דוקרני ומתיש. היא ישבה ומצצה שעות את השדיים הדואבים ונראה היה שכל הנקה הופכת להיות פחות נסבלת מקודמתה. לא היה לי מושג איפה לשים את עצמי מעוצמת הכאב, העייפות, הדימומים, התפרים, ההלם והכעס.

האחיות בתינוקיה הבהירו בפניי כי הבובה שלי יורדת במשקל ואינה נותנת שתן. בקבוק זכוכית קטן, בקבוק של קסמים, נדחף לידיי בעדינות. התבקשתי להאכילה! לא הבנתי איפה טעיתי. אז מה עשיתי עד עכשיו? ציירתי בטוש אדום על השד? ניסיתי לבדוק איך תהיה התחושה לקעקע את השדיים? או שסתם המצאתי מוצץ אנושי שגם מחבק ומלטף?
התסכול היה נוראי. ימים ולילות נראו כמו נצח וכל שעה הפכה לשבוע.
ניגשתי למכונה המאיימת שנראית כמו מכונת עינויים. קראו לה משאבה חשמלית. ישבתי דומעת והמשכתי לסחוט את השדיים המדממים. כלום לא יצא!!! פשוט כלום!

ניסיתי לשאול כל אישה במדים שנראתה בתזוזה מה לא בסדר אצלי. עם כל התשובות הרב גוניות עדיין לא הבנתי כלום. 
יש לי מין קטע זיכרון עמום של האישה שלבשה מדים בה נתקלתי אחרי ששאבתי "כלום" שאמרה לי לנוכח דמעות התנין שזלגו מעיניי והפרצוף המכורכם והעייף שלי "זה נורמלי שאין חלב" ומשום מה, זה כ"כ איפשר לי לשאוף עמוק וגרם למין תחושה מוזרה של ה ק ל ה!!!
כמה התפללתי באותם ימים לשד שקוף ולנס שיקח ממני את הכאב.
רגשותיי כלפי הבקבוק היו אמביבלנטים. מצד אחד השקוף הקטן הזה הציל אותי מהבכי ונסך בי תחושת ביטחון. מצד שני, לא רציתי להתייאש. לא הגעתי עד הלום על מנת להרים עכשיו ידיים. אין דבר שאיני מסוגלת לעשות. והתנגנו לי משפטים כמו "הזמן עושה את שלו", "רק אל תתייאשי" "מיליונים עשו את זה לפנייך" ועוד ועוד… באותם ימים גיליתי שאני החברה הכי טובה של עצמי… (עובדה שמלווה אותי עד עצם היום הזה).
לאחר 3 ימים מלאים הגיע הנסיך על הסוס הלבן!!! הוא היה נוזלי מאד ובמשקל יתר אולם ללא ספק פרץ בגדול! עכשיו הייתי צריכה ללמד את עצמי איך להתמודד עם "הגודש"!!!

זכרי:

• התינוק עירני ביותר כשעה וחצי מייד לאחר הלידה. כדאי ורצוי להניק בזמן זה.
• ביממה הראשונה תינוקות רבים ייראו ישנוניים ואולי אפילו ירבו לפלוט את מי השפיר אותם בלעו במהלך הלידה.
• נצלי את היום הראשון להחזקת התינוק בתנוחה ניצבת על בית החזה שלך. לתנוחה זו יש יתרונות אדירים ורבים. שמעת את המשפט "אלהים נמצא בפרטים הקטנים"?
• נצלי את היום הראשון להוצאת קולוסטרום בצורה ידנית מן השד. הידיים הן מצרך נדיר לאם המיניקה: לריקון יעיל יותר של הקולוסטרום הסמיך, לפינוי "גושים" מן השד בזמן ההנקה, לפינוי גודש במידת הצורך ואפילו לכמויות שאיבה גדולות יותר מרגע שנכנס החלב הלבן השופע.
• החל מהיממה השנייה לחייהם תינוקות מתעוררים באופן הדרגתי ומראים יותר סימני רעב.
• ביממה השנייה ולעיתים השלישית לחיי התינוק את עלולה לחוש תיסכול שנובע מהזמן הרב אותו את מקדישה להנקה לעומת חוסר שובע של התינוק. התינוק עשוי להירדם במגע איתך אולם לשוב ולהתעורר כשהוא מוחזר לעריסתו.
• תדירות תפצה על כמות. הניקי לעיתים קרובות ביותר מבלי להתייחס לשעון. כמויות קטנות לאורך היום יאזנו את הסוכר בדם ויגרמו לפחות התקפי רעב מצד התינוק.
• התנוחה של ההנקה קובעת במידה רבה את מצב הפטמות. הקפידי לקבל הדרכה נאותה כיצד לבצע מקצה שיפורים ומאילו טעויות כדאי להימנע.

לסיכום: את לא לבד. "צרת רבים חצי נחמה" ו"הסבלנות משתלמת" הם 2 משפטים שחשוב לשנן בימים הקרובים ללידה. "הנסיך על הסוס הלבן" עוד יגיע… ובגדול!!!

______________________________________________________________

רווית היא אחות מוסמכת מומחית ביילודים ובשפת התינוקות, יועצת הנקה מוסמכת משנת 2010 ומורשית משרד הבריאות.

כיום מתאמת ההנקה בבי"ח אסף הרופא, מרצה בכנסים ובקורסים אודות ההנקה ועולמם המופלא של הילודים.

המאמר פורסם לראשונה באתר של רווית  babysecrets.co.il 

פטמות גדולות מדיי/ רווית שוחט

יולדת יושבת דומעת בחדר ההנקה ופונה אלי בשמי "רווית את הסיכוי האחרון שלי, בבקשה תעזרי לי להצליח"- כך בלי שום הקדמה.

זוהי קריאה כ"כ נואשת שמשמעותה שרבות לפניי ניסו לעזור והיולדת איבדה כמעט לחלוטין את האמון בעצמה וביכולתה להניק. "איפה הבעיה?" חתכתי ישר ולעניין. הדבר האחרון שהיא זקוקה לו עכשיו הוא רשמיות ואלפי שאלות לא רלוונטיות. "היא לא מוכנה לינוק ממני, רק מקרבים אותה לשד והיא צורחת" ובו זמנית מצביעה על בקבוק חלב אם שאוב המונח לצידה (שכבר נותן לי את התשובה כי היולדת כבר בשלב של חלב מעבר ולא בשלבי הקולוסטרום הראשונים כך שכמויות החלב אינן הבעייה).

אני מנסה להבין את ההיסטוריה של הימים האחרונים שהיו רצופים גם במתן בקבוק, בלית ברירה, כיוון שהילדה אינה מתחברת לשד. תוך כדי שצף הדיבור של האם אני מבינה גם שניסו להציע לה לתת תוספת בעזרת צינורית כיוון שהיא סירבה לינוק מהשד. הניסיונות הללו כשלו. אני רואה את ערכת השאיבה מונחת בצידה השני של היולדת ומזהה מיד כי מדובר בערכה ישנה יותר וסטנדרטית בגודלה.

התינוקת ישנה לחלוטין בחיקה של היולדת וכלל אינה מבקשת לינוק.

אני מבקשת לראות את השדיים של האם ומיד ברורה לי התשובה. פטמות גדולות במיוחד.

עכשיו תוכנית הפעולה ברורה לי.

חיברתי את האם למשפך שאיבה (החלק המתחבר לשד מהמשאבה) בקוטר של 30 מ"מ (במקום ה 24 מ"מ בה השתמשה עד אותו רגע) והמחשתי לה את קוטר הפטמה ואת החלק היחסי אותו אמורה התינוקת לתפוס על מנת לינוק. בהמשך פניתי  לעודד אותה ולהתייחס לנסיבות ולעובדות אנטומיות עליהן אין לנו שליטה ועל העובדה שאין פה כישלון של אף גורם ובוודאי שלא היה ביכולתה לעשות או שלא לעשות, לבחור או שלא לבחור ולהגיע לתוצאה שונה. עצם קבלת הבעיה היא שתוביל לפתרון בהמשך.

אבן נגולה מעל ליבה ודמעות הקלה פרצו מעיניה.

המשך תוכנית הפעולה היה לרכוש ערכת שאיבה המתאימה בגודלה למבנה האנטומי של האם, תוכנית שאיבה מסודרת עם גמישות מסוימת ביישומה (ללא נקיפות מצפון מיותרת או סטרס נוסף), רכישת מנשא בד והמון מגע של התינוקת על אזור בית החזה של אמא, האכלה איטית מבקבוק כולל סוגי הבקבוקים ויצירת סובלנות מצד התינוקת להליך ההאכלה בכללותו. לדעתי ההנקה שתתרחש פה בהמשך הדרך, עוד חודש או חודשיים, תהיה טבעית לחלוטין ותבוא דווקא מצד התינוקת המשכתי להסביר. הרי עד אז תספיק לשכוח כמה אילצו אותה לתפוס את השד או לשתף פעולה. עד אז היא תספיק להפנים כי בית החזה של אמא הוא מקום של דיקלומים, שירה, חום, סבלנות, רוגע ואהבה. פשוט גן עדן עלי אדמות… ובגן עדן שבו גם זורם חלב מתוק וחם?! ברור שניקח!

את כל אמונותיי אלו השרשתי באם ושחררתי אותה לדרכה באותו היום רגועה יותר ופחות מיוסרת. אני חושבת שהצלחתי להעצים אותה בייעוץ שארך בין 10-15 דקות אולם בהחלט מילא את כל מה שהיה חסר בתוכה.

ולחשוב שנכנסתי לחדר ההנקה רק כדי להוציא דבר מה מהסטריליזטור ולרוץ הביתה כדי לבשל את ארוחת השישי… מי אמר שלא צריך מזל בחיים???

________________________________

רווית היא אחות מוסמכת מומחית ביילודים ובשפת התינוקות, יועצת הנקה מוסמכת משנת 2010 ומורשית משרד הבריאות.

כיום מתאמת ההנקה בבי"ח אסף הרופא, מרצה בכנסים ובקורסים אודות ההנקה ועולמם המופלא של הילודים.

האתר של רווית  babysecrets.co.il